כשרוח נחה – תוכן להאשרה

שאלה – מה אני עושה כדי לתרום במשהו להפסקת המלחמה, למשהו חדש להגיע, לשינוי להיות מורגש ונוכח כדי שיהיה מצוין לחיות כאן?

את השאלה הזו שאלו מישהי שאני מכירה, ומצאתי שאני מתייחסת אליה כאילו שאלו אותה אותי.

וממנה נולדו להן שאלות נוספות כמו- האם אני עושה מספיק? האם אני עושה את מיטב יכולתי?

כששאלות מהותיות ועמוקות נשאלות והתשובה עליהן היא לא מה שמביא לנו שקט נפשי, אז הן לא מניחות לנו. תשובה של ‘לא’ לשאלות הללו גורמת בהכרח לחוסר שקט שמחייב התייחסות עמוקה יותר מאשר רגעית או מאשר בהתעלמות. כי אם אני מרגישה שאני לא עושה מספיק, לא עושה את מיטב יכולתי אז מהו הדבר שאוכל לעשות כדי שיחשב לתפישתי כמספיק? זה יכול לקחת גם הרבה זמן, אבל עד אשר תהיה לנו דרך או להפוך את התשובה כך שהיא תהיה ‘כן אני עושה מספיק’ או עד אשר זה לא יטריד אותי, אהיה בחשיבה על זה וברגשות רבים.

כל דבר שקורה בחיי קשור אלי. זה לא כי אני הכי חשובה בעולם, אלא בגלל שאני הכי חשובה בעולם שלי. כל דבר שקורה בו משפיע עלי ורק אני יכולה באמת לעשות משהו בעניין. חשוב לציין שהדבר שאני עושה צריך להיות שלא רק נכון עבורי, אלא גם לא פוגע באחר.

יש מלחמה שם בחוץ? היא יוצרת מלחמה כאן בפנים, בתוכי.

יש אמירה של מישהו מחוצה לי שמצאה חן בעיני? גם היא יוצרת משהו בתוכי. אולי שמחה על ידע שהתווסף לי, או אכזבה מזה שלי אין אמירות כאלה. מה שבטוח הוא שזה השפיע, כי ככה עובד מידע שמגיע אלינו. פעמים רבות הוא ימצא את עצמו ב’פח האשפה’ של תת המודע מכוחו של הרגל, ובפעמים אחרות אנחנו יכולים לתת לו תשומת לב לפני שהוא מורחק מהמשחק אל תת המודע.

אנחנו בהחלט יכולים לתרגל את מנגנון התגובה שלנו, כך שפחות מצבים יועברו ישירות לשירות האוטומטי שמספק תת המודע שלנו עם דפוסי התנהלות. ככל שנלך יותר ל’חדר כושר’ כזה כך ה’שריר’ יהיה מחוזק יותר וגמיש יותר. הוא יוכל לבצע מטלות מוכרות שתורגלו בו במיידיות ובאופן אחר מבעבר, באופן שעושה מסג’ נכון בלב.