כשאני מסכימה להשליך ממני קושי, כאב, עצב, טינה, חרדה ודומיהם, כפי שהצעתי בפוסט הקודם, אני יודעת עמוק יותר בתוכי שאת הטנגו של מערכת היחסים שתוארה שם בפוסט- אכן רוקדים שניים. 

שם שמתי דגש על מי שאיתי במערכת היחסים הזו. היום אני מבקשת לשים דגש עלי. לסלוח לעצמי. 

שאיפה מאד מרובדת לנו בני-האנוש. זה מרגיש פעמים רבות כפרויקט בלתי נגמר ואפילו בלתי אפשרי.

המרגש הוא שהוא אפשרי גם אפשרי.

לגבי הפרויקט הבלתי נגמר שאנחנו- אני מסכימה עם זה לחלוטין. הרי איני האדם שהייתי אתמול. גם זה נכון ברבדים רבים. הדוגמה הקלה ביותר להבנה היא שבכל יום מתים תאים בגופינו ונוצרים חדשים אני לא מי שהייתי אתמול ברמת התא, ואולי שיניתי את המקום בו ערכתי עד אתמול קניות, ואולי התגלתה לי תובנה על עצמי שהיום אני עושה בה שימוש ומקלה את ההתנהלות שלי בעולם.

אנחנו כאן כדי לצמוח, להתפתח, להשתנות. ולכן הפרויקט לא יגמר עד שנשיל מעלינו את גופנו לפעם הזו. ובפעם הבאה נמשיך ונתפתח.

כמה קסם ואפשרות זה מציג, בעיקר בנושא הזמן.

לנצל זמן לטובתנו המרבית הגבוהה ביותר. עכשיו. לא מחר. לא מחרתיים. עכשיו. כי הווה הוא הזמן היחיד שקיים.
כך שהיום יכול להיות היום בו אנחנו מתחילים להשליך את חוסר הסליחה לעצמנו מאתנו והלאה.

לשם כך, מוסיפה כאן הדמיה מעולם ההואופונופונו המשובח, ובה ריפוי ברמות עמוקות של מהות הקיום.