המרגישים

בכל מקום בו שורה כאב ראוי לנו להכניס חמלה לתוכו. אומרים ‘אל תשפוט אדם עד שתעמוד במקומו’. האם המשפט הגיוני?

אם נשאל את עצמנו מהו הדבר שגורם למח שלנו לקלוט, לעבד ולשדר את אותותיו? מהו הדבר שמאפשר ללב לפעום? האם אחד מהם יכול היה לפעול כך פשוט מעצמו?

אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם. אנחנו יכולים להפגין את רגשותינו או שלא. אפשר לשאול האם במדינת ‘אני’ יש חופש ביטוי ומותר להפגין? או שהפגנה היא דבר אסור ולכן יהיה כדאי את נושאי ההפגנות לבטל או לפחות לעמעם? עבור הבריטים, הפגנת רגשות כלפי חוץ נחשבת כחוסר נימוס. אל לנו להפריע את חיי האחר במה שעובר עלינו. יש לשמור על איפוק אפילו בעת סערת רגשות. יש בכך זקיפות קומה והדרת כבוד. התנהגות ראויה של אדם משכמו ומעלה. כל כך הרבה מונחים שיוצרים ומניעים קבוצות מועדפות יותר ומועדפות פחות. קבוצות יוקרתיות יותר ויוקרתיות פחות. הנטייה הכללית שלא רק אצל בריטים היא- בואו, עשו טובה ואל תשתפו אותי ביותר מידי! מראה הפנים כמעט שאינו מסגיר דבר. השטחה שכזו של הרגשות לכדי מה שיכול להיחשב כייצוג ההולם ביותר של עצמך כשאתה יוצא החוצה אל העולם ופוגש עוד מבני- מינך, ז”א אנשים. בואו ניקח את זה מפורט יותר כדי להבהיר. יש את אי הפגנת הרגשות כלפי חוץ ויש את אי הפגנת הרגשות כלפי פנים. בכל מקרה מדובר כאן ב’מידי’ רגשות או החוצה או פנימה. שתי האפשרויות מהוות מעין משרד חוץ ומשרד פנים של מדינת ‘אני’. נתחיל בראשון – אי הפגנת רגשות כלפי חוץ. שימו לב לעברית שבה בחרתי להשתמש עם המילה הפגנה. הפגנה היא דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. בהפגנה מוגש משהו בעוצמה כשלרוב מדובר באקט שמוציא החוצה אנשים לרחובותיהם הפיזיים או הוירטואליים. הפגנה מספרת על חוסר ההסכמה להשתיק, להסוות ולהדחיק. די! מספיק! הגיע הזמן להביע את עצמנו! יש הפגנת רגשות שמספרת את סיפורם של רגשות שלא נבלמו במה שנהוג לקרוא לו ‘בזמן’. בכוונה השתמשתי במונח ‘הפגנת רגשות’ שכן יש בו הרבה מהשפיטה את המרגיש. האם הוא הוא או שהוא מי שאנחנו מצפים ממנו להיות או מי שאנחנו מכריחים אותו להיות? אדם שמפגין את רגשותיו, זה שרגשותיו מציפים את סביבותיו, כי הם מרובים כל כך ומגיעים לכך שהם מציפים אותו וגולשים אל מחוצה לו הוא אדם שקוראים לו רבות ‘יותר מידי’. לא הכרח הוא שהמרגיש מרגיש מידי, הוא בהחלט יכול להיות מי שהוא באותנטיות שלו. כן הכרח הוא שמי שמודיע לו זאת, מרגיש כך שהוא מותקף במידי רגשות של המרגיש. ״אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם.״ רבים יכולים להזדהות עם התאור הזה- ‘המרגיש’ מאחר והחברה המודרנית המערבית באם היא בריטית או לא, עסוקה מאד בניסיונותיה ליישר את הקמטוטים שיוצרים רגשות . רגשות שהם אפילו רק בהבעות פנים. הדבר הזה הביא לכך שרבים ימצאו את עצמם שופטים את עצמם שהם סוג של חריג יוצא דופן שיש להכניסו לשורות הנורמה ולוקחים תרופות כדי להשתיק את רגשותיהם. משמח ביותר לדעת שישנן דרכים לעשות זאת עם עבודה פנימית ובעיקר רוחנית. ז”א עבודה אישית עם היעזרות במרכיב הרוחני שנמצא בנו ופעיל תמיד. יש בכך למידה של חיים בצורה שונה מזו שלימדו אותנו עם דרכים לחיות עם רגשות ולא בלעדייהם, עם מה שהם מביאים אל כל אחד בעוצמה הטבעית שלו מבלי להיות מועמד לכסא הנאשמים בבתי המשפט של ‘יותר מידי’. הדרכים הללו של עבודה פנימית רוחנית מהוות את האפשרות השנייה מבין השתיים. זוכרים? יש את אי הפגנת הרגשות כלפי חוץ ויש את אי הפגנת הרגשות כלפי פנים. לקבל את החרות להרגיש בצורה שמאפשרת שינוי וצמיחה. איש איש ואישה אישה עם הדיוק הפרטי. המרכיב הרוחני יתמוך ויאפשר את הדיוק הזה. הקסם שבכל הענין הוא שעבודה עם האפשרות השנייה תגיש את מטעמיה גם לאפשרות הראשונה. ז”א ניתן להרגיש ואפשר ללמוד לעשות זאת בצורה אחרת, כלפי עצמי עם עצמי ומשם כלפי חוץ עם אחרים. כי הרי מה הוא האדם אם לא יצור מרגיש? אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם. עולמות ישנים מתחלפים, צורות ישנות גם הן מתחלפות. האם יש לנו אמונה שדבר כזה אפשרי? שאלה מצוינת ששווה התעמקות אולי לכתבה אחרת, אך בינתיים ביננו לבין עצמנו עם קריאת השורות הללו. אוהבת להזכיר שיש ערך רב בלהשאיר פתח לחדש האחר והשונה להיכנס לחיינו.

Wearing one’s heart on his sleeve תסכול ידוע כמומחה גדול בלהשתלט. כשמישהו מתסכל אותנו המח שלנו מביא מידית לתשומת לבנו בעזרת זכרונותינו, מצבים דומים של תסכול מול אותו אדם שהיו כבר בעבר, או של תסכול דומה מול אנשים אחרים. מה אפשר לעשות עם זה? להאזנה לכתבה באנגלית יש ביטוי שמתאר אדם שחושף את רגשותיו האמיתיים ומסתובב איתם כך חשופים בעולם. זהו מי שלובש ואפילו עונד את ליבו על שרוולו, Wearing one’s heart on his sleeve. יש אומרים שהביטוי נולד בימי הביניים בעת משחקי קרבות האבירים. האבירים, שלבשו שריון על גופם לשם הגנה, היו קושרים את מטפחת אהובתם כקמע להצלחתם במשחק הקרבות. כך שסביב זרועם על גבי השריון גלוי לעיני כל התנופפה לה מטפחת שחשפה והודיעה לכל הצופים מי היא זו שלב האביר שייך לה. השיריון תומך במטפחת, או שמא זה הפוך לגמרי?! אפשר להמשיל את עניין ענידת הלב על השרוול גם לסושי מסוג inside out. בסוג זה של סושי האורז מצפה את האצה מבחוץ ולא להפך. מקובל בדרך כלל בענייני סושי שהאצה האחידה במרקמה והיציבה, היא זו ש’שומרת’ על הפנים הרך והמתקשה להתגבש של האורז ולכן נמצאת בחוץ. ב inside out האצה נשארת בפנים תומכת ומאפשרת לאורז הרך והגרגרי להיחשף החוצה במלוא יכולותיו. אפשר להסתכל על ההתנסויות הללו שלא רק כמפגני ראווה ליכולותיה של אצה או אלו של אורז וגם לא כמפגני העדפה כמו מטפחת של עלמה מימי הביניים. אפשר להסתכל עליהן כהרחבת החוויה הרגשית שלנו סביב כל דבר ונושא. קחו לדוגמא חוויה שחוויתם לאחרונה והביאה איתה לחייכם תסכול. תסכול ידוע כמומחה גדול בלהשתלט. משתלט על מחשבותינו, על רגשותינו וגם על אזורים שבהם דווקא הרגשנו שבהם יש שקט ושלווה ולו יחסיים. יכולותיו של תסכול הן כאלה שהוא מבצע סוג של ‘העתק הדבק’ שמתרחש כמו לא הייתה לנו יד בדבר. וכשמשהו אחד מתסכל אותנו כמו הדבר שבחרתם, המח שלנו מביא מידית לתשומת לבנו בעזרת זכרונותינו, מצבים דומים של תסכול מול אותו אדם שהיו כבר בעבר, או של תסכול דומה מול אנשים אחרים. על כל זה מתווספים להם דברים נוספים, שלפני כן לא מצאנו בהם דופי וכשאנחנו חווים תסכול ראה זה פלא- נמצא גם בהם משהו שאינו תקין לדעתנו. כך שתסכול מקבל עכשיו מרחב מחייה גדול הרבה יותר ממה שהיה כשרק קרה מה שהביא אותו עלינו. זוכרים? היה משהו שהתחיל את הכל ושהביא לתחושת התסכול הראשונית. “להסכים ולהתבונן אל מעבר למה שחזק יותר או גדול יותר ולתת מקום גם למה שבפנים מוצנע ובלתי מתלהם” אפשר לאפשר לעצמנו לתת תשומת לב להבנת המצב בו אנחנו נמצאים יש לנו את היכולת להרגיע את מה שנוצר שם עבורנו. הכוונה היא בפשטות לעצמנו בתוך מחשבותינו ורגשותינו, לעצור לרגע ולחשוב על הגודל שקיבל תסכול ביחס למה שקרה באמת בחוויה שלנו. זו תשומת לב אחת. להתבונן בעיניים אחרות תשומת לב נוספת היא זו – קחו את החוויה הזו שבחרתם ותנו לעצמכם רגע להתבונן עליה בעיניים אחרות, מתוך נקודת מבט שונה. מהן אותן עיניים? הן משמשות כמו קרניים עדינות שאנחנו שולחים כדי לזהות משהו שלא היה גלוי בפנינו כאשר היינו בלהט הרגע, בלהט התסכול. ומתוך השאלה האם מה שיש בסיטואציה זה רק תסכול? אפשר לשאול גם-האם יתכן שיש שם גם שברי חוויות של שמחה רגעית או סיפוק קטן שנדחקו מעוצמת התסכול? יש לנו נטייה להתייחס רק למה שמציג את עצמו כגדול יותר או כבעל נפח גדול יותר, לדבר שנכנס בכל הכח ושמכריח אותנו לתת לו את הריבונות עלינו. הוא המחליט עלינו וכופה עלינו מהלכים. זה בדיוק מה שקרה עם התסכול, אם נשתמש בדוגמה שלנו. (FEEL – להרגיש) יש חלופה. לעצור ולהרגיש. ענת בקר לעצור ולהרגיש יש חלופה. לעצור ולהרגיש. ואז, אם רוצים בכך, לומר- רגע, אני חווה תסכול והוא יצא מגבולות מה שקרה כאן ולכן קשה לי כל כך. להכיר ולהבין את זה ולכן מה שמתאפשר הוא להכניס את הכל למסגרת חדשה, שמרוככת רק מעצם ההכרה שכך הוא הדבר. מעבר לכך זה מאפשר לנו ולאלו שסביבנו להיות ברורים יותר ולדייק את מה שאפשר לעשות כדי לשנות ולשפר את המצב. בשפת אבירי ימי הביניים או בשפת הסושי, ניתן לומר שמה שחיצוני וקשיח- תסכול- יכול להנות מתוספת היפוך על ידי מטפחת או אורז. שני הצדדים גם יחד, חיצוני ופנימי, רלוונטיים להרחבת מנעד הרגשות והפתרונות לסיטואציה. להסכים ולהתבונן אל מעבר למה שחזק יותר או גדול יותר ולתת מקום גם למה שבפנים מוצנע ובלתי מתלהם. להיות נוכחים ברגע הזה ולא בזכרונות עבר ובעתיד בלתי נודע, ואז בפשטות להרגיש וללמוד לשנות, לרכך ואף לפוגג. לענוד את ליבנו על שרוולנו עם רגשותיו בשמחה ובגלוי כי יש בכך מהצמיחה וההתפתחות האישית לטובתנו ולטובת כל סביבתנו. יש בכך הכרה ביכולותינו והתעצמות בעזרתן. כי להרגיש זה להיות בן-אנוש. אדם שחי בעולם.

מאת: ענת בקר אושר | סיפוק | הגשמה | התפתחות אישית הביקוש לאושר לא מסתיים אף פעם אושר |  סיפוק  |  הגשמה  |  התפתחות אישית מאת: ענת בקר 6/4/2022 הרצון להיות מאושר משותף לכולם. עוד מתחילת תולדות האנושות, הרצון הזה מניע אותנו. רבים וחכמים חקרו ודיברו על הנושא ומאז ועד היום אנחנו ממשיכים בדרכנו אל האושר. אז מה בעצם נדרש כדי להשיגו? כשהרמב״ם פגש את אריסטו החיפוש המתמיד אחר האושר הוא אחת הסיבות שבזכותן יש כיום מספר הולך וגדל של דרכים להגיע אליו. ביניהן אנחנו יכולים למצוא את ההו’אופונופונו, תקשור, קורס בניסים, ספר הידע, יוגה, הילינג, הומאופתיה, מיידפולנס ועוד ועוד. אושר לפי אריסטו הפילוסוף מימי יוון העתיקה, הוא שלמות. כשאנחנו חווים אושר אין כל תחושת חסך או חסר. הכל שלם. הכל מושלם. הרמב”ם, איש אשכולות חדשן ורב פעלים ששאב השראה בין היתר גם מאריסטו, הוסיף שאֶל תחושת השלמות הזו אנו מגיעים כאשר אנחנו חווים בחיינו תחושת סיפוק. מדבריו ניתן ללמוד שאם אנחנו מסופקים אנחנו מאושרים. יש בחיבור הזה שעשה הרמב”ם בשורה מרגיעה ונפלאה. ראשית בגלל שסיפוקים שייכים לכל תחומי חיינו ולכן קל מאד למצוא קרקע פוריה כדי לגדלם. בנוסף, מאחר ויש סוגי סיפוק שונים- סיפוק פיזי, סיפוק רגשי, סיפוק תחושתי, סיפוק הופך להיות לנגיש ביותר. כל אחד יכול, ללא דרגות או השוואות. ״סיפוקים שייכים לכל תחומי חיינו ולכן קל מאד למצוא קרקע פוריה כדי לגדלם” הרעב לאושר ניקח כדוגמה את הסיפוק הבסיסי שקיים בשובע אחרי רעב. הגוף מדווח על צורך, רעב, ואנחנו מיידית בחיפוש אחרי פתרון לאי הנוחות שנוצרה. במקרה הזה הפתרון נמצא במזון שמחוצה לנו ושמביא איתו שובע שהוא צורה של סיפוק. הסיפוק כאן הוא מצב פיזי. אך הצורך הבסיסי, האינסטינקט, שמייצר רעב לא יגיע לכדי סיפוק רק עם הפיזי והחיצוני בלבד, מאחר ומעצם הרווחה שבשובע מתקיים גם מצב של סיפוק ריגשי. בפעמים רבות במידה ולא יתווסף לדחף לפעול כנגד רעב מעצור יזום, ניתן יהיה להגיע למשקל-גוף שאינו רצוי. המעצור היזום הזה אינו פיזי, אלא רגשי ולכן נובע ממקור פנימי בתוכנו מהעצמי האנרגטי שלנו. שם נמצאת יכולת ניתנת להפעלה של מסוגלות ונחישות לעמוד בפני פיתוי לאכילה בכמות מופרזת. יש מי שיהיה להם קל להפעיל מעצור שכזה ובקלות יאכל רק כפי הצורך של הגוף, אך למי שיתקשה בכך- תידרש עבורו לקיחת אחריות אישית בנושא רעב ושובע. מצב נוסף בו מתאפשר סיפוק הוא מתוך הישג. למשל, ההישג שנרגיש אחרי שהחלטנו להתחיל למדוט (לעשות מדיטציות) והצלחנו לשהות במדיטציה כזו למשך כמה דקות לראשונה. יתכן וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשינו מדיטציה, אך זו הפעם הראשונה שהצלחנו לעשות אותה. ככלל, סיפוק מתוך הישג יהיה התוצר של כל דבר שנבע מבחירה שלנו, שנעשה והצליח לראשונה. השגנו משהו? הגענו ליעד שסימנו? מיד הדבר הבא, ההישג הבא, הסיפוק הבא שטרם מומש, מתייצבים ודורשים את התייחסותנו וסיפוקם. סיפוק הוא ‘רעבתן’ בלתי נלאה, שמציב בפנינו אתגרים ב’ווליום’ עולה תמידית. השגנו משהו? הגענו ליעד שסימנו? מיד הדבר הבא, ההישג הבא, הסיפוק הבא שטרם מומש, מתייצבים ודורשים את התייחסותנו וסיפוקם. זאת אומרת, שאחרי שהרגשנו סיפוק קיימת סבירות גבוהה שיתייצב לו יעד חדש, והסיפוק שרק הרגשנו כבר ישכח. היעד החדש יכול להיות באותו הנושא או בנושא אחר וזה יופיע תמיד בהתאמה אישית לאופיו, אורח חייו והתפתחותו התודעתית של כל אחד. בכל מקרה, היעד החדש יהיה עם רף גבוה יותר. לדוגמה נושא המדיטציה עליה דובר כאן קודם. יעד חדש יכול להיות לעשות מדיטציה בת 10 דקות פעמיים ביום או מדיטציה אחת ביום באורך 30 דקות וכך גם מדיטציה חדשה במקום חדש. ממש כשם ש’כל הדרכים מובילות לרומא’ כמאמר הפתגם, כך גם מרובות הדרכים לחוש סיפוק, זאת אומרת לחוש שלמות, זאת אומרת להיות מאושרים. וכשאנחנו מרגישים את זה, דבר לא יצליח לפגום בזה. אושר צרוף ומזוקק. סיפוק הוא סיפוק הוא סיפוק תחושת סיפוק יכולה להיות נוכחת אפילו רק למשך שבריר שניה, כי בנוסף להיות סיפוק ‘רעבתן’ במובן הטוב של המילה, מאחר והוא מניע אותנו לחוות יותר רגעי אושר, הוא גם נראה כשברירי ומשתנה תמידית. זהו בלבול שקל ליפול בפח שלו, משום שמה שמשתנה ושברירי אילו מצבי-החיים ולא סיפוק. סיפוק נשאר תמיד סיפוק. זה שיתכן ולא נחווה אותו אינו אומר שהוא משתנה. נהפוך הוא, עצם היותו יציב ובלתי משתנה הופך אותו לאפשרי וככזה מפיח תקווה ומניע. קל להבחין שסיפוק תלוי בגורמים מרובים וסובייקטיביים. אצל כל אחד הם יוצרים תמונה גדולה שמציגה את הצורך המתמיד בשימור היכולת לחוותו. גורמים מונעי סיפוק יכולים להיות למשל: נטירות טינה או הימנעות מלקיחת אחריות בנושאי זוגיות, כסף או ריפוי. ובמילים אחרות- מניעת סיפוק שהיא מניעת אושר, שייכת למידת מודעותנו למצב והסכמתנו לעשות משהו עבור שיפור. כל רגע ושנייה בחיינו מכילים בתוכם סיפוק-אושר, אך  זהו תיאור של מצב פוטנציאלי בלבד. מימושו דורש שיתוף פעולה מצדנו. תחילה נפעל נכון כשנבדוק האם רמת הסיפוק-אושר שלנו מבקשת שינוי. לאחר מכן נשאל את עצמנו האם אנחנו מוכנים לעשות משהו למען שינוי זה. אם אתם מוכנים לכך ומסכימים, התחלתם מהלך משנה חיים. כל שנותר הוא לבחור את אחת מהדרכים הרבות שקיימות בדיוק לשם כך ולהתחיל לצעוד בעזרתה, ורק לזכור שהדרך אל האושר אינה מאפשרת פגיעה. לא באחר ולא בי. שתפו אם אהבתם שיתוף ב facebook Facebook שיתוף ב whatsapp WhatsApp עוד פוסטים שתאהבו: כל הזכויות שמורות לענת בקר

להיות בעל רגישות לזולת זה משהו שקל לנו להבין, גם אם לא קל לבצע. יסוד מאסיבי וחשוב בבניין חיינו, אך האם אנחנו שם? רגישים לזולת? רגישות מתבטאת בהרבה מובנים,  היא גם למשל דבר שמוכר כרגישות לחומרים שקיימים בעולם וקרוי אלרגיות. אנחנו מכירים את זה גם אם איננו סובלים מהן. יש הבדל ענק בין להיות רגיש לזולת לבין רגישות לחומרים, אוסיף  ואציין שרגישות היא רחבה הרבה הרבה מעבר לשתי הדוגמאות הללו. החלטתי להביא נקודות חשובות בעזרת השתיים הללו. בראשונה מדובר על הדבר החשוב ביותר בחיים, על כיבוד עצמי והדדי, על הבסיס לסליחה. תכף מסבירה בהרחבה מדוע הסליחה כל כך חשובה. בדוגמא השנייה מדובר על נושא שנראה מאד מציאותי וגשמי למי שסובל מאלרגיות, כי הוא בגוף. זהו נושא אישי שמטרתו להסב את תשומת הלב למקום בתוכנו המבקש הקלה וריפוי ברגישות. האם נעשה משהו בקשר לזה שלא קשור לגוף בלבד? זה כבר לבחירתו האישית של כל מי שהוא בעליהן של אלרגיות. וחוזרת לדוגמא הראשונה להסביר מדוע היא הבסיס לסליחה. כאשר יש בי רגישות לזולת, זה אומר שאני מבחינה שבו יש משהו שמתנהל בשונה ממני. אם השוני נעים לי אז קל מאד לסלוח לו על כך, אך אם השוני ההתנהלותי הזה מפריע לי, וניקח דוגמא למשל התנהלות רגזנית – שם יושבת עבודת הסליחה לרגזן, אבל היא מתרחשת עם עצמי. ״כאשר יש בי רגישות לזולת, זה אומר שאני מבחינה שבו יש משהו שמתנהל בשונה ממני״ האם בשם זה שלא נוח לי, שקשה לי עם הרגזנות הזו, אותו אדם לא יכול להיות סלוח על ידי? הרי אין כרגע באפשרותו להתנהל אחרת. מחר אולי כן, אך כעת עדיין לא. מודעותו של אדם לכך שרגזנותו מפריעה לאחרים היא מצב שרק חלק מהאנשים יגיעו אליו, כי כאמור זה דורש פתיחות ומיקוד עצמיים. האם על כך שטרם הגיע אליה נאשים, נשפוט ונעניש אותו? אין הדבר אומר שזה בסדר לנו להמשיך ולסבול מהתנהלותו. אך יש ביכולתנו להשכין שלום במקום הזה בעזרת הסליחה. הסליחה היא המקום בו אנחנו מקבלים את האחר, כי הבנו שלא הייתה בעיה כלל בזמן בו התרחש הדבר. ומה זאת אומרת? זה נשמע הרי לא הגיוני. באותו הזמן, האחר לא היה בתודעה עצמית על מה שרגזנותו גורמת לסביבה ולכן נהג רק כפי שהיה ביכולתו דאז. פריט חשוב הוא ההבנה שהוא לא ידע שפגע במישהו אחר. הוא פשוט היה הוא. ועם כל כמה שזה נשמע אבסורדי, אז זה היה הוא בגרסה הטובה ביותר שלו בזמן שהפגיעה בנו התרחשה. ״הסליחה היא המקום בו אנחנו מקבלים את האחר״ נשמע מופרך? ממש לא! בנוסף, הלא זה בדיוק המקום שנרצה למצוא את עצמנו בתוכו, כשאחרים מאשימים אותנו במשהו שעשינו או באופן שהתנהלנו. אז ברגישות נגיש לאחר את שאנחנו רוצים. לא כאמירה מהפה לחוץ, אלא מהמקום בו החיבור אל האמת מוביל אותנו בטבעיות לשם. מהי האמת הזו? היא מקום של הרבה ‘שינים’, של שלווה, שקט, שלום, שולם, שלמות. מקום של היפתחות והתפתחות אל התנועה המדויקת, אל העוצמה שברגישות. שתפו אם אהבתם שיתוף ב facebook Facebook שיתוף ב whatsapp WhatsApp כל הפוסטים בנושא תקשור: כל הזכויות שמורות לענת בקר