
פעם לפני שהיו מכונות כביסה, מחשבים ומכוניות היינו עסוקים בתחזוקה השוטפת של חיינו, כך שנשאר לנו זמן מועט, אם בכלל, לפעילות שמוגדרת כפנאי אם לא היינו עשירים והיו לנו אנשים אחרים שעשו מלאכות אלו עבורנו, וזה לא היה משנה אם חיינו בעיר או בכפר. הקיום היומיומי גרם לנו להיות עסוקים ביותר. ההתייחסות לזמן הייתה דרך החיות שגידלנו שאיתן קמנו ואיתן הלכנו לישון, או דרך הילדים שהבאנו לעולם וצרכיהם שסופקו שלא על ידי מטפלת גן או בית ספר. זה היה דרך שדה שלא חיכה לאף אחד פרט לנו כדי לחרוש אותו במו ידינו, או עצים שופעי פרי שהמתינו לנו לקטוף מטובם.
היום את המלאכות הללו עושים עבורנו אחרים פעמים רבות.
וכמו שחברה טובה אמרה, היום בסופרמרקט יש עצים מסוג חדש לקטוף מהם.
זאת אומרת שהיינו אמורים להיות משופעי פנאי.
חיים בעולם המודרני מראים, שלמרות שהיינו אמורים להיות בעליו של פנאי רב יותר- אין הדבר כך. פנאי הוא מושג מודרני יותר מישן. הוא מבדיל בין עבודה לשם קיום לבין משהו שנחשב לבילוי לשם הנאה.
בעבר השניים היו שלובים זה בזה ובחיינו הרבה יותר. ברור שפנאי היה רצוי גם כשהחיים היו פחות טכנולוגיים ומתועשים, אבל כיום פנאי הפך להיות אצל רבים מידי רק ארץ נחשקת.
איך זה קרה לנו? הלא כל המודרניזציה פינתה אותנו מרבות מהמלאכות קשות-היום וצרכניות הזמן, אז איך פנאי הפך להיות חלום שברצוננו להגשימו?
בתחילה, חלק מאותו פנאי הופנה למלאכות חדשות שהביאו איתן שינויים והתפתחויות, אך בהמשך מפלצת הזמן האכילה את עצמה ושאבה לתוכה את הזמן הפנוי.
היא ממשיכה בכך גם היום.
לעבוד עבור קיומנו בכל המשתמע מכך הוא חלק בלתי נפרד מחיי רוב האוכלוסייה. אם כך, אולי ניתן לחזור ולשלב עבודה והנאה ביותר מקרים? אולי ניתן להפוך את מלאכות הקיום לעונג או לפחות לסיפוק של עשייה יחידנית או משותפת?
כך ללכת לעבודה יכול להיות חלק מבילוי היום שלנו ולא עבודת פרך שמנקזת את שמחת החיים מתוכנו.
כך אפשר שניקיון ובישול יהיו כלי לשחרור והעצמה ויחברו בין צורך וחובה להנאה.
המקום שמחפש בתוכנו כל הזמן עוד ויותר וכשיש לנו אותם שוב נחפש את העוד והיותר הבאים, הפך אותנו לעבדים של הזמן.
לעבדים של תפישות עולמנו ולעבדים של מה שלימדו אותנו לחשוב שעלינו לעשות או איך על הדברים להראות. אפשר לחשוב וללמוד אותם גם אחרת.
יציאה מעבדות לחירות אינה חייבת לכלול התפטרות ממקום עבודה (גם אם ישנן פעמים בהן בהחלט יציאה מעבדות לחירות היא כזו).
המקום שמחפש בתוכנו כל הזמן עוד ויותר וכשיש לנו אותם שוב נחפש את העוד והיותר הבאים, הפך אותנו לעבדים של הזמן.
יציאה מעבדות לחירות היא להסתכל על סך הדברים שעלינו לעשות כדי לספק לעצמנו קיום איכותי ולשנות את תפישתנו לגביהם.
במקום לקרוא למה שצריך לעשות גזלן זמן, אפשר להתייחס אליו כספק שירות שטוב שיש לנו אותו בחיינו, ולכן אין מלאכה שאינה מכבדת את בעליה או זמן שלא נכון לעשות בו את שנדרש.
אין מדובר באמירה לשם אמירה. זו עבודה גם כן, אך אינה כוללת עבדות בתוכה. זו עבודה של התפתחות והתחברות אל המהות האנרגטית שלנו שמפיחה חיים בכל ומגישה לנו יכולות לעשות זאת.
אנחנו יכולים לנצל את הזמן אחרת, ובמקום להיות עבדים שלו להפסיק ולאפשר לו לנצל אותנו.
ולקבל ישירות למייל תכנים חדשים להתפתחות הרוחנית והאישית שלכם