חיפוש
  • Anat Becker

אתמול היה יום בין המוזרים בחיי


כתוצאה ממנו (מזל שיש את מי להאשים...חחח), לא הצלחתי לנוח. לא מצאתי מנוח. מנוחה הייתה ממני והלאה. ידעתי שכדאי שאנוח קצת לפני שמגיעה קבוצת-אנשים מצויינים ללמוד בערב. בכל אופן ת'כלס זו אחריות שלי שהגוף הזה ינוח. יש אנשים שבוחרים מידי שבוע לבוא כדי לקבל דעת שנשפכת עלינו כולנו בשיעורים. יש לי אחריות על "כלי-התעבורה" זה.

ולא הצלחתי לנוח. מחשבות טורדניות, הסתבכויות והתפתחויות מתפתלות בתוך עצמן. ומועצמות כמובן, איך לא?!

התיישבתי במיטה והודעתי ל"מבוגר האחראי" שלמעלה שאני לא מצליחה לנוח וכי יהיה ממש, אבל ממש כדאי שאנוח. 15 דקות אחרי ההודעה הזו שלי, פקחתי עיניים מופתעת בידיעה של משהו חדש שחויתי. האם ישנתי? האם הייתי במצב מדיטטיבי? שתי התשובות אולי שגויות אולי נכונות. למי אכפת איך קוראים לזה בכלל? בתוליות במשהו היא מתנת-שמים תמיד. נחתי 15 דקות.

40 דקות טרם תחילת השיעור בקורס בניסים , אני עושה את שלי ומתיישבת לסיום למדיטציה האהובה עלי של טרם מפגש. יש בה תמיד מהתפילה והברכה, מקום נקי ממחשבה. עוצמת עיניים. פוקחת עיניים 30 דקות אחרי ושוב יודעת שאוחזת בידיי חוויה בתולית. התנסות חדשה.

אדריכלות ואני חיינו בזוגיות מזהרת במשך 30 שנה, או לפי הקורס בניסים - היינו במערכת יחסים מיוחדת. ולמה מזכירה את זה? הכי קרוב למה שהיה ב-30 דקות האלה אני יכולה לקשר לפרוייקט "פינוי-בינוי". וכאן, לעומת פרוייקטים אדריכליים בעבר- לא אני הייתי המבצעת.

הגוף בכלל לא רצה לזוז מתוך הישיבה המזרחית בה הייתי. וזהו חידוש מופלא אחרי תקופת של חוסר יכולת לישיבה שכזו. והמחשבות? כשהגיעו, לא פעלו את שלהן הרגיל, ז"א- לא הטרידו למרות תוכנן. בעיניים פקוחות תוכן כזה היה מטריד גם מטריד.

ביקשתי-קיבלתי. מנגנון יקומי, קיומי שעובד תמיד.

בקשתי לנוח.

נחתי.

באלוהים שנחתי! תנסו לקרוא את זה כמו שהיינו מבטאים את "באלוהים!" כשנשבענו כילדים.

נחתי בגוף שיושב במיטה שלי, בכורסא שלי, כאן על פני האדמה כשבעצם -

נחתי באלוהים.

"אני נח(ה) באלוהים" שיעור מספר 109 / קורס בניסים.

https://www.facebook.com/events/475306849905921/

8 צפיות